כל דבר שאנו עושים יכול להיות תרגול רוחני: גם בישול, גם עבודה בגינה ואפילו המתנה בתור בדואר. בכל דבר שאנו עושים, זה לא מה שאנחנו עושים שעושה את ההבדל, אלא המקום הפנימי שבו אנו נמצאים. אנחנו רק המעטפת, הכד שבתוכו יכולים להיות מים נקיים או מים עכורים או יין, ולכן מה שחשוב זו לא המעטפת אלא מה שנמצא בתוכה. כשאנו מבינים את זה לעומק השאלה המרכזית הופכת להיות: באיזה מצב הוויה אנחנו נמצאים? כלומר באיזו רמת תשומת־לב ועם איזו רמה של נוכחות.
מטבע הזהב של תשומת־הלב
תשומת לב היא סוג של מטבע יקר שמאפשר לנו להיות עם הדברים, להיות קשובים ולהביא לאיכות גבוהה בעשייה שלנו. תשומת־לב יכולה למנוע טעויות, ובמצבים מסכני חיים היא יכולה להוות את ההבדל בין חיים ומוות. תשומת הלב יקרת ערך עבור כולם: עבור מי שעובד במשרד, עבור מי שמנהל אחרים, עבור מי שמעצב, עבור מי שעובד בתפקידים מצילי חיים כמו רופא או כבאי. וגם עבור האמן תשומת הלב חשובה לא פחות. יש אומנים שמתרגלים קליגרפיה למשל, והם יכולים לכתוב את אותה אות מאות ואפילו אלפי פעמים, ובכל פעם התוצאה שתתקבל תהיה שונה. תחשבו על זה רגע: זה אותו הדיו, אותה המברשת ואותו הנייר, אז מה עושה את ההבדל? מה שמשתנה זה המצב הפנימי של האמן. המצב הפנימי הוא זה שמגדיר את התוצאה שמתקבלת. זאת הסיבה שכל תהליך של יצירה הוא בעצם תהליך של חיפוש אחר המקום הפנימי שאנו רוצים לבטא דרך היצירה. אם אנחנו רוצים לבטא אהבה – עלינו להיות אהבה, אם אנחנו רוצים לבטא שלום – עלינו להיות שלום, וכן הלאה.
כשאנחנו קונים ציור שנחשב ליצירת אומנות איננו קונים את הבד, ולא את צבעי השמן (יקרים עד כמה שהם לא יהיו), ואנחנו גם לא משלמים עבור הטכניקה. גם בגגל שאם היינו משלמים עבור הטכניקה לא היינו זקוקים לאמנים האנושיים בגלל שיש היום רובוטים מבוססי אינטליגנציה מלאכותית שמסוגלים לבצע טכניקה מושלמת שוב ושוב. גם אם הטכניקה מושלמת, עדיין יכול להיות שנסתכל על היצירה ונרגיש שהיא לא מדברת אלינו, שהיא לא מרגשת אותנו, כלומר שאנחנו לא מקבלים ממנה שום־דבר. הרובוטים האלה הם גימיק נחמד, אבל מה שאנחנו באמת מחפשים כשאנחנו מתבוננים ביצירת אמנות זה להרגיש, זה לחוות את המצב הפנימי של האמן שיצר את הציור, וזה משהו שרובוטים לא יכולים לעשות, לפחות בינתיים. האמן הוא זה שיכול לשנות את המקום הפנימי שבו הוא נמצא, ואנחנו רוצים טעימה מהמצב הפנימי שלו.
"אדם בעל השראה יכול ליצור יצירות מופת משום שבתוכו הכול פועל בהתאם לאור הרוחני שמאיר אותו. שום דבר בעל ערך נצחי אינו יכול להיווצר מחוץ לעולם הרוח…
מתוך הספר יצירה אמנותית ויצירה רוחנית מאת אומרם מיכאל איבנהוב
אם תתבוננו ביצירת מופת של אמן שקיבל את השראתו מן השמיים, תתחברו לישויות נעלות מכם – מיד תתחילו לחוש ולחיות את אשר חווה היוצר, האמן. ואפילו אם לא תחפצו בכך, תיאלצו לחצות את אותה דרך שהוא חצה: הוא יוביל אתכם אל המחוזות שהוא עצמו טעם מהם והתבונן בהם. כאן טמונה התועלת שבאמנות, זהו הפן החינוכי שבאמנות".
כשאנחנו קונים יצירת אמנות אנחנו בעצם קונים גם את תשומת ליבו ואת המצב הפנימי של האמן, וככל שהאמן מסוגל להעביר נוכחות ועדות מסוימת למצב ההוויה שלו, כך היצירה שלו הופכת ליותר יקרת ערך. אינני מתכוון לאמנות שבה המדד העיקרי הוא תחכום ופרסום, אלא לאמנות של אמן שפיתח בתוכו את היכולות האמנותיות ובמקביל גם את הווייתו. זוהי האמנות האמיתית שמצליחה לצלוח את מבחן הזמן ולהישאר רלוונטית גם לאחר כמה מאות או אלפי שנים. רק לא מזמן פורסם שמכרו את אחד הציורים של לאונרדו דה וינצ'י במחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם על ציור. ומדובר בציור שצויר לפני יותר מ-500 שנה.
גם על פי גורדייף, שהיה מורה רוחני מהמסורת של הדרך הרביעית, האמנות האמיתית – שאותה הוא מכנה "אמנות אובייקטיבית" – מדברת אלינו בשפת התת־מודע ובכך היא חודרת מבעד לתבניות המחשבה הרגילות שלנו ומזינה את הרגש ואת המחשבה העמוקה. מתוך כך מטרתה של האמנות היא להשפיע, והיא נמדדת ביכולתה להשפיע על מי שמתבונן בה על פי חוקים מוגדרים היטב. למעשה היוצר אמור לדעת מראש איך היצירה שלו תשפיע על מי שייחשף אליה. האמן במובן הזה דומה לשף שרוצה לבשל את המנה הטובה ביותר ללקוחות שמגיעים לאכול במסעדה שלו, רק שבמקרה של האמנות מדובר במזון מסוג אחר.
"יש רמות שונות של אמנות. אבל אינך תופס כרגע שההבדל בין הרמות האלה גדול הרבה יותר משיכול אתה לשער… אינני קורא אמנות לכל מה שאתה קורא לו אמנות, שאינו אלא העתקה מכאנית, חיקוי של הטבע או של אנשים אחרים, או הזייה, או ניסיון להיות מקורי. אמנות אמיתית היא משהו שונה לחלוטין. בין יצירות האמנות, במיוחד בין יצירות האמנות העתיקה, אתה נפגש בדברים רבים שאין באפשרותך להסבירם, דברים שאינך מוצא ביצירות האמנות המודרנית. אך הואיל ואינך מבין מה ההבדל, אתה שוכח אותו עד מהרה וממשיך לקבל הכל כאמנות מסוג אחד. ואף־על־פי־כן ישנו הבדל עצום בין האמנות שלך לבין האמנות שאני מדבר עליה. באמנות שלך הכול סובייקטיבי — תפיסת האמן תחושה זו או אחרת, הצורות שבהן הוא מנסה לבטא את תחושותיו והתפיסה של צורות אלה על ידי אחרים… באמנות אמיתית אין שום דבר מקרי. הרי זו מתמטיקה. כל דבר בה ניתן לחישוב, הכול אפשר לדעת מראש. האמן יודע ומבין מה הוא רוצה למסור, ויצירתו אינה יכולה לעורר רושם אחד בפלוני ורושם אחר באלמוני, בהנחה שהם בני רמה אחת, היא תיצור תמיד ובוודאות מתמטית אותו רושם עצמו".
מתוך הספר חיפוש אחר המופלא מאת פ.ד. אוספנסקי, שהיה תלמידו של גורדייף
באמנות כמו בחיים, המפתח הוא במצב הפנימי שלנו. כשאנחנו נמצאים בתשומת־לב לדברים יש טעם אחר. פתאום הדברים שסביבנו מתעוררים לחיים, וכל דבר שאנו עושים יכול להפוך למדיטציה שהיא חלק מריקוד החיים. כשזה קורה העשייה לא מעייפת אותנו אלא מטעינה אותנו באנרגיה. הסיבה לכך היא שתשומת הלב שלנו היא סוג של דלק, ויש לנו ממש מאגר של תשומת לב בתוכנו, וכאשר הוא מתרוקן זה דומה למצב שבו יש מעט דלק במכונית והיא מתחילה לקרטע. כאשר רמת תשומת הלב שלנו גבוהה מספיק אנחנו יכולים למקד אותה ואפילו לחלק אותה בין כמה דברים במקביל. ואני לא מדבר על המולטי־טאסקינג הפשוט שכולנו עושים ביומיום, כי המחקרים האחרונים מראים שאנחנו לא באמת עושים מולטי אלא יותר מקפצים בין דבר לדבר ומכלים את תשומת הלב שלנו.
כל פעולה יכולה להיות תרגול רוחני
יצאנו לדרך מהרעיון שכל פעולה יכולה להיות תרגול רוחני. קחו לדוגמה את הנזירה ג'ונג קוואן, שמבשלת במנזר בדרום קוריאה, יכול להיות שראיתם את הפרק שעשו עליה בסדרה Chef's Table בנטפליקס. מעבר לטכניקה הפשוטה יחסית שלה, האיכות שהיא מביאה נמצאת במצב הפנימי המדיטטיבי שבו היא נמצאת בזמן שהיא מבשלת. חלק מהאנשים שטעמו מהאוכל שלה סיפרו שזאת הייתה חוויה רוחנית עבורם. איך זה קורה? מספיק להתבונן באופן שבו היא חיה ובעיקר באופן שבו היא מבשלת, ואיך היא מתייחסת למזון ולתזונה כדי להבין. היא אפילו הוזמנה מספר פעמים לניו-יורק לבשל במסעדת לה־ברנין לקהל פרטי של אניני טעם. האנשים שטועמים מהאכול של ג'ונג קוואן מרגישים שיש משהו באוכל שלה שהוא מעבר לטכניקה ולחומרי הגלם. הבישול שלה לא מתוחכם, ואפילו היא מעידה על עצמה שהיא לא שפית ושהיא מעולם לא למדה בישול, במקום זה יש רכיב שפועל ברמה העמוקה. אפשר לקרוא לאותו רכיב סודי "הנשמה של האוכל". כשהיא מבשלת מתוך מצב מדיטטיבי היא חולקת עם האנשים את המצב הפנימי שלה, בדיוק כמו האמן. אותו הדבר פועל לשני הצדדים, ולכן גם כשאנחנו כועסים או עצבניים זה משאיר חותם שעובר באוכל או במה שאנחנו עושים, ומי שמאוד רגיש יכול להבחין בכך.
ייתכן שתגידו שזה קל למצוא את המצב הפנימי כשנמצאים במנזר בודהיסטי רגוע ושליו, ושזה הרבה יותר קשה כשמדובר בחיים המלחיצים והדורשניים שלנו המערביים. אני מסכים, זה יותר מאתגר. אבל מצבים מיוחדים דורשים כלים מיוחדים, ואם אנחנו סובלים מקוצר זמן, תרגול נוסף ואפקטיבי שאנחנו יכולים לעשות בזמן העבודה הוא דקה אחת של מדיטציה. לכולנו יש דקה כי דקה נתפסת כזמן קצר מאוד. אז אם יש לנו דקה, אנחנו יכולים אפילו באמצע יום עבודה לעצור מדי פעם ולקחת דקה של הפסקה לעצמנו כדי למצוא מחדש את המצב הפנימי שאנו רוצים. ואם נעשה את דקת המדיטציה הזאת בצורה נכונה האפקט יהיה שהיא תטעין אותנו, בגלל שכמו שראינו יש קשר ישיר בין תשומת־הלב לבין רמת האנרגיה. מדיטציה היא לא הפסקה במובן הרגיל של הפסקת קפה או הפסקת סיגריה (את אלה אתם יכולים כמובן להמשיך לעשות כרצונכם), אלא על הפסקה שבמקום התנתקות (תעזבו אותי בשקט…) יוצרת התחדשות (הנני!). הפסקה כזאת שמחדשת את תשומת־הלב שלנו ושקוראת לנו לנוכחות. כזו שמעניקה לנו תחושת חיוּת וממלאת את הכד שלנו במים חיים. כשנחזור מההפסקה נוכל להרגיש מחדש את המצב הפנימי שלנו ולראות איך הוא משפיע על האיכות של הפעולות שאנחנו מביאים לידי ביטוי, כי המכחול הוא אותו המכחול, הנייר הוא אותו הנייר, זה אנחנו שזזנו למקום פנימי אחר.
ולסיום הנה שיר קצר שמתמצת את הכול:
יֶשְׁנָם הָעֵרִים בִּשְׁנָתָם
וִישֵׁנִים הַנִּדְמִים כְּעֵרִים.יֵשׁ הָרוֹחֲצִים בִּבְרֵכוֹת הַקֹּדֶשׁ
וּלְעוֹלָם לֹא יִטַּהֲרוּ.אֲחֵרִים
מתוך הספר שיר עירום מאת ללה
טוֹרְחִים בִּמְלָאכוֹת הַבַּיִת
וְחָפְשִׁיִּים הֵם מִכֹּל מַעֲשֶׂה.
והנה טיימר לתרגול דקה של מדיטציה
תגובות גולשים
מקסים ומחדד את העיקר בעשייה
תודה נילי